כשצפיתי בכתבה על אמהות עובדות בשבת האחרונה נזכרתי בפעם היחידה שבה קמתי ויצאתי באמצע ראיון עבודה (מה שכל הנועצים שלי שומעים שאסור לעשות). זה קרה לפני הרבה מאד שנים כשהמראיין, אמר שלאור העובדה שאני נשואה כבר כמה שנים, הוא משער שארצה להיכנס להריון בקרוב ולכן אינו יודע אם כדאי להעסיק אותי. האמת היא שמעבר לכך הוא עוד גם העז לשאול אם עוד לא נכנסתי להריון כי יש בעיות. מניחה שהיום, בגילי, בניסיוני ובביטחון העצמי שלי, הייתי מנסחת את תגובתי אפילו טוב יותר, אבל אז קמתי ואמרתי שאם הוא מרשה לעצמו לדבר אלי כך, בתור אדם ופסיכולוג תעסוקתי, הרי שאינני מעוניינת לעבוד אצלו.
יש צביעות גדולה מאד בהתייחסות של חלק מהמעסיקים ואנשי משאבי אנוש לנושא העסקת נשים ואמהות. גם חלק מהמעסיקים הליברלים והפמיניסטים יותר שבינינו, מתייחסים לעיתים לנושא העסקת אמהות באופן שהיה מקומם אותם אם כך היו מתייחסים לנשותיהן או בנותיהן. לא אוכל להתעלם מהעובדה שחלק מהגורם לתופעה זו קשור להתייחסות חלק מהנשים למקום העבודה (למשל, לעובדה שברור להן שהן אלו הנשארות בבית עם ילד חולה). שמעתי גם סיפורים על נשים שניצלו את זכויותיהן לרעה. עם זאת, מהיכרותי וניסיוני עם נשים בשוק העבודה מדובר על מיעוט שבמיעוט. רוב הנשים שהכרתי עבדו בשיא היעילות על מנת להספיק להצליח בעבודתן ובכל זאת להספיק להיות עם הילדים בזמן – חסכו בהפסקות קפה וכו' לשם כך.
בשנותיי כאשת משאבי אנוש הייתי ביקורתית מאד כלפי מועמדים. עם זאת, אני עושה כל שביכלתי על מנת להתאים את המועמד לתפקיד בלי קשר למאפיינים דמוגרפים כגון מין, מוצא וגיל (נושא שעליו ארחיב באחד הפוסטים הקרובים). בעיניי זה הדבר הנכון לטובת הארגון. הייתי שמחה להגיע ליום שבו כל המעסיקים יוכלו להתגאות בכך.
