השבוע, מפוטר שמלווה לא עלה לזום שקבענו. בהמשך התנצל. סיפר שהתרסק ולא ישן 48 שעות ולכן פספס. סיכמנו שנחזור להיפגש אחרי שירגיש מאוזן יותר בעקבות פנייתו לפסיכולוג.
אחד הדברים הכי חשובים בליווי מפוטרים הוא לא להניח מראש שאנו מבינים את מצבם הרגשי. ליוויתי אלפי מפוטרים אך לעולם לא אגיד למי שמולי – "אני יודעת איך את.ה מרגיש.ה". זה מאד פטרוני בעיניי וגם שגוי מבחינה מקצועית.
הגישה שלנו היא להציג למי שמולנו את כלל הנושאים שעליהם ניתן לעבוד (עיבוד ריגשי, הכוון קריירה ומציאת התפקיד הבא בצורה הכי מהירה ויעילה) ואז להכיר לעומק את האדם מולנו וביחד להחליט מה ההדגשים בליווי.
טעות מקובלת היא לחשוב שאלה שפוטרו יהיו במצב רגשי קשה ואלה שבחרו לעזוב מרצונם – לא.
פגשתי מפוטרים שחשו שעשו להם טובה (ולפעמים אפשרי לסייע להם להבין זאת), כאלה שמבינים שלא היו במקום הנכון להם ורואים זאת כהזדמנות לעשות בחירות נכונות יותר. כמובן שפגשתי גם מפוטרים שהיה להם מאד קשה, שהיו צריכים לעבור תקופת אבל מסוימת כדי להמשיך הלאה וגם כאלה שאצלם הפיטורים היוו טריגר למשבר גדול.
כשמפוטרים שלמים עם עצמם – אפשר לעבור לנושאים הבאים של שאלות ה"מה" ו/או ה"איך". כשלא- חשוב קודם לסייע להם לעכל את מה שקרה ורק אז להמשיך. וכמובן שבמצבים אקוטיים יותר, חשוב להפנות לאנשי מקצוע מתאימים.
ולכל העוסקים בתחום אומר – היו צנועים ורגישים. לכו עם מי שמולכם בקצב ובכיוון המתאים להם.